שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה

תמיד התייחסתי בחשש ובביטול מה לאוטוביוגרפיות של אישים שונים.
אסכולה שלמה של ארכיונאים וחוקרי ספרות גורסת כי אם לא נכיר את צבע מברשת השיניים של היוצר לא נבין את יצירתו. אני – אינני חושבת כך ושיסלחו לי מנהלי הארכיונים למיניהם שמכירים את חייו הפרטיים של מושא הארכיון שלהם הרבה יותר טוב מחייהם האישיים.
מכיוון שאני משוגעת לגמרי על יצירתה של שימבורסקה, בחרתי- כי ידוע שבאהבה מותר הכול ואפשר לסלוח-לא לדלג על ספר הביוגרפיה שלה הרואה אור בעברית בימים אלו.
חמושה באותם רגשות קבועים שלי כנגד ביוגרפיות למיניהן פתחתי את הספר ומשפט הפתיחה הרגיע את חששותיי בדבר גילוי עובדות הנוגעות בצבע הכותונת שלה ועוד אלו עניינים כאלו. "ויסלבה שימבורסקה לא אהבה חטטנות, חשיפה אישית הייתה בעיניה עניין מגונה." הבטיח לי הספר ומיד הוסיף לשורותיו  קוראת נלהבת. בהמשך, הספר מקיים את אשר הבטיח. בפרק "להעפיל אל תחילת השורה", מציינת המשוררת שתמיד התנגדה לכך שתלמיד חייב לדעת משהו על עברו של המשורר וששירה ראוי לנתח בכלי השפה והפילוסופיה ולא בכלים אוטוביוגרפים.
כבר מהדפים הראשונים בספר מתגלה אישיותה של המשוררת. ניכר ששימבורסקה איננה לוקה במה שמשוררים רבים (ואמנים בכלל) לוקים: בהערכה עצמית מופרזת המתבטאת ביצירתם, ובכך שכל הברה ושורה עטופה בערפילי טוהר ובדולח. שימבורסקה הקפידה, ברצינות, לא לקחת את עצמה ברצינות. לא לחינם אהבה מאוד שירי נונסנס (איגיון) ובמפגשים עם חבריה נהנתה להמציא חמשירים בעל פה. המשחקיות (playful) נוכחת מאוד בשירתה. זה לא מקרי וצניעותה איננה מזויפת.
הספר סוקר, אמנם, באופן כרונולוגי את תחנות חייה של שימבורסקה אך כל העת נע מהפרטי אל הכללי, מהמופשט לקונקרטי, בדיוק כמו כתיבתה של שימבורסקה, ובזכות זה הקריאה בספר הופכת לתענוג. ניכר שמחברות הספר הן תלמידות למופת של המשוררת הענקית: כל פרק מכיל כמה שירים שמדגימים את העיקרון של יצירתה וחייה מבלי לגלוש אל הפרטי. השיר 'קורות חיים' המובא בפרק הראשון עונה בדיוק על שאלת נחיצות הביוגרפיה של הסופר. בעניין זה ראוי מאד להזכיר ספר אוטוביוגרפי אחר, צלול ומשובח, של הסופרת שולמית הראבן. בספרה האחרון 'ימים רבים, אוטוביוגרפיה', מובאים סיפורים שונים המאפיינים את התקופה עליה רצתה הראבן לכתוב,  בלי לחשוף את חייה הפרטיים של הסופרת.
לאורך כל הספר נדמה שעבודת הכתיבה הותאמה לרוחה של שימבורסקה, הן בעבודת הכתיבה והן במלאכתה של המתרגמת מירי פז. הכול אוורירי מאוד, נושם וחי, ורוח של עליצות משוכה על הפרקים, כאילו מדי פעם יוצאת המשוררת מבין השורות, קורצת אל הקוראים ומבקשת שלא ניקח אותה ברצינות רבה מדי.

**

לא סוד הוא ששימבורסקה היא 'משוררת של סופרים'. בכמה שורות היא מעמידה חלקיק עולם, מעין סצנה או תמונה שנראות היטב מבעד למילותיה. והאין זה מה סופר עושה (או אמור לעשות?) השיר 'העדר' המובא באחד הפרקים הראשונים ממחיש זאת בצורה טובה:

"לא היה חסר הרבה/ שאמי תינשא/ לאדון זביגניב ב.מזדונסקה וולה./ ולו נולדה להם בת-זאת לא הייתי אני. (…)"

בספר אפשר למצוא עצות שימושיות לכתיבה. באחד הפרקים מסופר שבסדנת כתיבה הנחילה המשוררת לתלמידיה את המיומנות החשובה ביותר-המחיקה. הרהיט הנחוץ ביותר בחדרו של סופר, אמרה, הוא סל האשפה.
אי -הנרקיסיזם של שימבורסקה טיפוסי ובולט לאורך כל הספר: פעמים רבות מספרות המחברות שניסו לדלות ממנה פרטים מדויקים על אירוע זה או אחר. "אינני זוכרת." השיבה להן בכנות גמורה. סיפור אחד ששבה את לבי במיוחד הוא בפרק על קבלת פרס נובל. כאשר התקשרו לבשר לה את הבשורה המרנינה ענתה: "אינני יודעת מה לעשות במצב נורא שכזה. אפילו להרי הטטרה איני יכולה לברוח כי קר ויורד גשם." במקרה אחר כתבה שמעולם לא הבינה את האנשים שתחת יצרתם ציינו את שם המקום והשנה שבהם נכתבה יצירתם. כך נהגה גם בהקדשות. כמעט מעולם לא הקדישה את הספרים לאיש. "אני רוצה שכל קורא יחוש כאילו כתבתי בשבילו את השיר," הסבירה.
פרק נוסף בביוגרפיה שעניין אותי במיוחד היה הפרק המספר על שנותיה במפלגה הקומוניסטית. כרבים מבני דורה, גם שימבורסקה חטאה לאמת כשלקתה בעיוורון והעדיפה את הקומוניזם כל חולייו (ובעיקר הרציחות שנעשו בשמו). ידיד שפגשה בשנות החמישים שאל אותה בעדינות אם היא בטוחה שהיא נמצאת בצד הנכון.
הפרק הזה, לטעמי, מעט אנמי בעיקר מול השאלות הקשות העולות ממנו על התנהלות יוצרים במשטר טוטליטרי. הכותבות היו עדינות מדי. בכל זאת שימבורסקה כתבה שירים מפלגתיים (אחר כך ביקרה אותם וטענה שהם דמגוגיים), שיר הלל לסטלין, חתמה על עצומות שנועדו (ממש כמו בימינו) להפעיל לחץ עדרי בנושאים מסוימים שאינו מגיע מתוך מחשבה עצמאית ומבוקרת שכל כך חשובה דווקא במקצועות הללו. בכל זאת, לאחר שהפעילה סוף סוף חוש ביקורת והחזירה את כרטיס החבר שלה כתבה שימבורסקה: "אני מעדיפה את עצמי אוהבת בני אדם/ מאשר אוהבת אנושות/(..)/אני מעדיפה את המורליסטים/ שאינם מבטיחים דבר/אני מעדיפה להסתייג /אני מעדיפה את גיהינום התוהו ובוהו על גיהינום הסדר".
פרק נוסף השווה אזכור הוא הפרק על 'קריאת רשות' (בעברית, הספר ראה אור בהוצאת חרגול והוא מומלץ מאד), אוסף טורים שכתבה ושפורסמו כספר. 'קריאת רשות', כשמו כן הוא, מתאר את רשמיה המבריקים והמיוחדים של המשוררת שבלעה ספרים מכל המינים והסוגים שאינם נחשבים לספרות 'חובה': ספרים על ציפורים, קופים, פיזיקה אירועים מהעת העתיקה ועוד ועוד. כבר אמר מי שאמר שאפשר לכתוב יצירת מופת על תפוחי אדמה והספר הזה הוא דוגמא מצוינת לכך. ואגב, משעשע לציין שלמרות השמירה על פרטיותה שימבורסקה נהנתה מאד מקריאת ביוגרפיות של יוצרים אחרים, בעיקר כאלו שנודעו בפן הרכילותי והסודי שלהם.

פרק מיוחד נוסף לספר ונושאו הוא שימבורסקה וישראל. מסתבר שהמשוררת אהודה כאן מאד וכשמונה שנים לפני מותה אף ביקרה בארץ והופיעה בפני מעריציה.
היא הלכה לעולמה בשנתה, וכנהוג בביוגרפיות, המוות חותם את ספרה, אך מאחר שמדובר בשימבורסקה, הוא מתואר בלי הגזמה, באופן פרוזאי שדווקא מצמית את הלב בטון הקונקרטי שבו:
"צפוי בוקר קריר וערפילי/ ממערב יתחילו לנוע ענני גשם/הראות תהיה לקויה/הכבישים חלקים….צפוי שהיום הבא/ יהיה שמשי/ אם כי לאלה שעדיין חיים/ תועיל מטריה".

 

שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה/-ביוגרפיה/ אנה ביקונט ויואנה שצ'סנה, תרגמה:מירי פז, הוצאת כרמל 360 עמ'.