מהמקום שבו מסתיים היומן- על שולמית הראבן

איני נוהגת דמוקרטיה בספרות. יש ספרים שבעיניי לא היו ראויים לכריתת יערות, גם אם מדובר בענף אחד. אך מצד שני כואב לי שסופרת כמו שולמית הראבן, שלא יחצנה את עצמה, לא התראיינה אצל לפיד ולא צולמה כמעט, אינה מקבלת את המקום הראוי בספרות שלנו. לא כי "תרמה את קולה לשיח הפמיניסטי", בפירוש לא, אלא מפני שהיא סופרת מצוינת ונדירה. ואני טוענת באחריות מלאה שהיא הטובה מכל בני דורה, שלא לדבר על הספרות העכשווית. בנקודה זו רצוי להוסיף גילוי נאות. ובכן, לצערי, אין לי גילוי כזה. לא הכרתי את הסופרת בחייה, לצערי ולמזלה. ההוצאות לאור אינן משלמות לי אחוזים ממכירות ספריה, וגם אין בינינו כל קרבה משפחתית. מדובר באהבה טהורה.

לכן, לא הייתה שמחה ומאושרת ממני כאשר נודע לי שהוצאת דביר הוציאה מהדורה חדשה של טרילוגיית צימאון שלה, שתכלול דברי פתיחה של אריאנה מלמד ודויד גרוסמן. כבר ימים אחדים אני מתהלכת בתחושה שעולמנו לא כל כך גרוע, וספר חדש נוסף למדף הראבן שלי.

את שולמית הראבן הכרתי בימים שלאחר לידת בתי. אז-  שום ספר לא נקרא לי טוב. עיניי שהורגלו לחומר מחקרי על אודות מצגים תנוחות וצירים, פזלו הצידה בעצבנות. שום חוויה פרט לזו שעברתי עכשיו לא נראתה לי כראויה לקריאה.  "חוות החיות" נראה לי אז טיפשי, אנה קרנינה –היסטרי, ודיקנס היה נפתל  מדי.

הספר הראשון שלה שאונה לידי היה 'שונא הניסים'. וכמו בכל אהבה אמיתית, זה קרה במקרה. סקרתי ארגז מאובק מלא בספרים, והחלטתי לבחור בספר הדק ביותר. הספר שבחרתי שם קץ לתקופה המפוהקת.

קראתי והמילים צלפו בפני. כשמצליפים בך, אינך יכול להתעלם: לא רפרפתי מילים כדי לסיים כבר. לא פזלתי לשום כיוון. כל מילה נחצבה, מראה עולמות.

כשסיימתי את הספר הדק- בן שישים העמודים- ניערתי אותו באכזבה: אולי יפלו עוד מילים וימשכו את העלילה. אז גיליתי את סוד הצמצום: במשפט אחד אמרה את מה שסופרים רבים יאמרו בעשרה משפטים. ככל שניסיתי לא הצלחתי להאריך את הסיפור. הספר היה מקשה אחת, ושום מילה בו לא הייתה מיותרת. סיפור יציאת מצרים שתמיד היה נשמע לי בהמון קולות, במהומה, נפרט בספרה על מיתר אחד. וגיליתי שיש אנשים בסיפור המוזיקלי הזה. לא רק דמויות ערטילאיות שהשליכו אותן ליאור: יש ביתה ואשחר ומילכה ומשה כמו שמעולם לא הכרתי.

אחר כך, כבר התמכרתי. בהתחלה, בתמימות של מאוהבת, הגעתי לחנויות הספרים הרגילות. 'שולמית הראבן', פקדתי, והמוכרים קמטו את המצח. ליד סופרים אחרים-לעיתים בני דורה-הראבן לא נמצאה. לעיתים הצלחתי למצוא שם  כמה ספרים שלה, דקים, מתחבאים מפני הרבה כרכים שמנים, אוצר בלום בכריכה דקה.

אחר כך, מאהבת ותיקה, הצלחתי לאתר כמעט את כל ספריה, לאט לאט. ספרים נדירים ומתפוררים.

אל תאמין לסופר

 

לא קל לכתוב על אהבה. סכנת הקלישאה אורבת לי בכל פינה:  וכי מה כבר אפשר לחדש בסיפור אהבה שלא נכתב קודם?

קיימת חובת מרחק בין סופר ליצירה. אני יודעת. אני גם יודעת  שהיצירה אינה הסופר, שהרי דיקנס שפינק את דמויותיו בחמלה אמיתית הכה את ילדיו, והיה בעל מרושע, ודוגמאות על סופרים אנטישמים שכתבו על מוסר וצדק חברתי לא חסרות.

את כל זה אני יודעת, אבל עם הראבן הסיפור שונה, כי מעטים מאוד האנשים שמשהו מהאישיות הנדירה שלהם, מגרעין האמת שלהם, מבצבץ החוצה. אצל הראבן ראייתה המיוחדת את העולם בצבצה גם בסיפוריה.

ושלא תטעו: לא מדובר באוטוביוגרפיה. הראבן שמרה על פרטיותה בקנאות רבה.

גם לחיצות רבות בגוגל, יעלו שוב ושוב  את אותם פרטים: היכן ומתי נולדה. תאריך פטירתה. רשימת ספריה (תשעה עשר) תרגומיה (שלושה עשר). ושתיים או שלוש תמונות שלה.

בהקדמתה ל'ימים רבים, אוטוביוגרפיה'  כותבת הראבן :"תמיד חשבתי שתרבות מתחילה במקום בו יודעים להבדיל בין האישי לציבורי".

וגם בספרה זה, האחרון, כל סיפור מייצג תקופה. בלי שמות. בלי פרטי פרטים של משפחה. בלי חשיפת נפש מביכה. שום פרט שיספק את תאוות המציצנות. ספרות נטו. או כפי שהראבן כתבה באחת המסות שלה: ספרות מתחילה מהמקום שבו היומן האישי מסתיים.

ללא מילות תואר

בעידן הניו איג'  המכביר  סדנאות בכל נושא, בעידן שבו כל אחד יכול לכתוב כי מספיק ש"רק יתחבר לעצמו", הכתיבה של הראבן נדירה יותר ויותר.

ובתקופה שבה מדברים על עבודת הסופר כ"לוטה בערפל מסתורי והנפש, הוי הנפש, מגרגרת לה ברומנטיות" הקונקרטיות של הראבן מפתיעה ומרעננת.

הראבן קראה לכתיבתה עבודה, שנצרכת למשמעת ברזל. שגם לה, ככל עבודה בעולם, יש את הכלים שלה: הפעלים, הבניינים ,הפיסוק, מצלול, שתיקות, רווחים. כשפגשתי בספריה הומחש לי לראשונה כיצד הכתיבה היא קודם כל ה- איך. אחר כך ה- מה.

ואז חזרה אצלי הכתיבה למקום הראוי לה: לא בעיתונות הכתובה, ולא בתקשורת, אלא קרובה יותר למקצועות הציור והמוסיקה.

"אל תאמין לסופר בכלל". כותבת הראבן במסתה נשף המסכות של המילים. "אסור להאמין לו כשהוא אומר אני חרד, אני אוהב, אני רוצה". ושוב מפנה אותנו הראבן למקרא ששפתו כולה בתמצות, שונה כל כך מהיוונית הקדומה שמכבירה תארים, לעובדה שבכל עקידת יצחק אין ולו מילת תואר אחת.

למדתי אז שלשון אינה רק כללי פיסוק וניקוד, כי אם מערכת שלמה של התנהגות. למדתי לפרק קלישאות ולהבין אותן מההתחלה: 'בצע כסף' שבמקור היה מטבע בצועה לשניים שכל חלק נקרא בצע. 'אור יקרות' סילק את הנברשת ההמונית מראשי, והחדיר אור מרוכז דרך ענני ברד. וכש'בירכו על המוגמר'- לא סיימו עבודה מתישה באנחת רווחה, אלא בירכו על ריחו הטוב של שיח שנקלה על גחלים בסוף הארוחה.

פתאום הבחנתי בהבדלים המהותיים בין הנצרות ליהדות. הנצרות המקדשת את הרגש, את גודל האלוהים והמרחק בינו לבין האדם, המפריזה בערכו של מלאך שאצלנו  הוא שליח חילוני לכל דבר, ואילו בנצרות הוא ילד כחול עיניים ומכונף מנופח ברגשות אצילים וקדושים.

מילים שהיו נהוגות אצלי היססו  לצאת: 'דרך ארץ' שהיא מערכת של כללים ולא רק נימוס, 'מלכות שמים', 'זכות אבות', או אפילו' ביטחון'. כל המילים שבשימוש מוטעה אנחנו מאבדים את הצופן המהותי שלנו.

הבחנתי  שאכן השפה מתארכת, בניגוד לטבעה המתומצת. שמתי לב שאכן השפה הפכה פסיבית. אמרתי לעצמי בקול רם: נהג דרס הולך רגל, והצטמררתי. רק אז הרגשתי את גודל האשמה לעומת המשפט התמים: הולך רגל נדרס.

וכנקודה למחשבה, נתנה הראבן דוגמא לחשיבות מבנה השפה על ההתנהגות, כמו בשפה הגרמנית שאז מופיעה הפעולה בסוף המשפט, ואולי בגלל זה אומה שלמה לא נטלה אחריות למעשי הנאצים.

דוחה כל משיח

 

אני זוכרת שכשקראתי את מסותיה 'משיח או כנסת', התווכחתי איתה באלם, שוטחת את טיעוניי. בפעם הראשונה בחיי הם לא היו חלק מההצגה  ביטחון –גב לטרור- שלום- פינוי שטחים. אלא, בשטח הפילוסופי, של עם ושפתו. כששטחתי את טיעוניי לא תמיד יצאתי כשידי על העליונה- אבל בעצם זה לא היה משנה. כי פתאום הבנתי את התפיסה המונותיאיסטית, ואת השינוי העצום שחוללה אז וכמה שהיא אקטואלית היום. נחשפתי אז לרעיון בעל מערכת כללים ברורה מאוד, בעלת חוקים מפורטים, שדוחה כל סוג של משיח :ממשה דיין ועד אריק שרון.

בארץ, כידוע, לא חסרים סופרים שהספרות שלהם פוליטית, לא חסרים סופרים שמצטלמים במסיק זיתים פלסטיני, אבל הראבן נהגה להתנזר מכתיבה עיתונאית בזמן שכתבה ספרות, כדי לא להיות מושפעת. כי ספרות צריכה להיות ספרות.

בהומור עצמי שהוא נדיר לבעלי שיטה ודעה שטחה הראבן את טיעוניה. בהקדמתה ל'תסמונת דולסיניאה' מודה הכותבת לאגודת הסופרים ש"אף שאינה נמנית הכותבת עם חבריה מפני שאינה סבורה שספרות נעשית באגודות, בכל זאת מצאה בה תמיד דלת פתוחה".

היו לה את כל הנתונים בעולם להיות חלק מ"הם".  אבל היא החזירה את הסולו למקומו הראוי, ובחרה ללכת בדרכה, בנפרד מהעדר, אולי כמו אשחר או חיואי שלה..

עיר ימים רבים

כל כך הרבה נאמר על ירושלים. אינסוף פתקים תחובים באבניה. העיר מצעידה מדריכים שמשננים את קורותיה לקבוצות תיירים. כל אבן מספרת סיפור: כאן נקבר מלך. שם נביא הוכיח, ופה ממעל צעד מצביא.

תחת כל בנין קבורה היסטוריה בעלת סכנת שכחה. יש האוהבים אותה במספרים, כשהעיר ממושמעת לדבריהם, ובאורך רוח נושאת את כל השליטים, התקופות, סוגי האבנים והאנשים. ויש כאלו שאוהבים אותה כפי שהיא –בבלגן רב שכבתי. אם באהבה טמונה סכנת הקלישאות, ירושלים היא אם אמה של הקלישאות. כבר לא אומרים סיור בנחלאות בלי שתעלה הדעת את האגדות על  רבי אריה לוין. כבר אי אפשר לסייר מחוץ לחומות בלי לדמיין את המגיפה שהניסה אותם, וכשילדים מזמרים ירושלים של זהב הכוונה כבר מזמן אינה לתכשיט.

כשלמדנו ,אני וחבריי, את ירושלים, עסקנו בשינון מטורף של תקופות. הקפדנו לא לבלבל את הורדוס עם קנאי מצדה. רועדים ניצבנו מול הבוחנים שהעמיקו שאול בנתיביה של ירושלים. באמצע הלילה, לו היו מעירים אותי הייתי פוסעת, מסוממת, על פי התוואי של מפת מידבא, משער שכם ועד כנסיית הניאה, בלי להתבלבל. לא יכולתי אז לבלות בכיכר ציון בלי ששטן בעל פטיש גדול ידפוק לי על המצח בקול מצווה: מה האבן הזו שאת יושבת עליה.

ירושלים כבר לא ננשמה לי.

כשקראתי את עיר ימים רבים, נרגעתי. ירושלים של הראבן, נכונה לקלוט את כולם- נפרשה בפני. המשוגעים והספרדים והאשכנזים והערבים והבריטים והזונות והיקים- כולם בכפיפה אחת.

עם סיום הלימודים למדתי להסתובב בעירי ללא רגשי אשם, כשמילותיה של הראבן מכות בי:  'אני חבצלת ירושלים שהילתה אבק, שושנת עמק המצלבה שזרקו בו פסולת, מלכה בציון העייפה, בריח כרוב באוש, נושמת את נשימת האבן. כל המילים גסות הן, בלתי אפשריות. רק האבן, לפנות בוקר, ברורה ונקייה, ויש בה מוחלט'.

אז רווח לי. נשמה לי העיר. עיר ברורה ונקייה שיש בה מוחלט.

השמש העזה מהקצעת

אבל יותר מכל, בשבילי הראבן  היא הסופרת הלבנטינית שלנו. בזכותה הפסקתי לחשוש מהמושג תרבות מזרחית או 'אחרת'. כל סופר ממוצא 'אחר' יודע ומכיר את הבעייתיות בכתיבה על המזרח, על בית אבא, על הלחם החם שנאפה בתנורי הבוץ. מעטים הם האנשים  שיבחינו בין לבנטיניות אמיתית לבין פולקלור. הראבן ידעה והבחינה. בספרה על שירותה כקצינה במעברות, סיפרה על כור ההיתוך, האינסטנט של בן גוריון. לשכוח כל מה שהיה. להתחיל להיות "בן אדם" .

היא ידעה להעריך את ה'בן אדם' הזה שיודע בעל פה את הרמב"ם ופוסקים. ולא לגלגה כשאותו בן אדם כבש מלפפונים באסלה שלא היה לו צורך בה.

כשאני חושבת על הלבנט, כשפים לא מסתובבים לי בראש, והלחם של סבתא לא תופח בתנורים של נשמתי. הלבנט בשבילי הוא שאדם דר בעיר, בקומה רביעית, ותמיד יזהה את מכריו הותיקים: את החרשוף והפיגם, האזוב, והכתלה. ויידע את שימושיהם. למרות שאין לו "מנטאליות של מושבניק".

לבנט זה האהבה לשפות, לשכנים הערביים – גם אם נחשבים כאויבים. לא מתוך התייפייפות, אלא סתם כך, כדי לשמוע את ההד העולה מהשפה התאומה לנו.

היא ידעה מהו יופי לבנטיני: לא רק כשפים ולחמים שנחרכים לאיטם. אלא ידיעת ואהבת השפות, כי כאן קרה וקורה הכול, כאן נוצרו ועברו  עמים. שהתרבות אינה מוגדרת רק ליבשת זו או אחרת, אלא לב- לבה  הוא כאן.

או כפי שכתבה במסתה 'אני לבנטינית': .."שהרי הלבנט הוא התגלמות הסינתזה ותמציתה. היפוכו של כל ייחוד בוטה וצעקני.הוא הוא הפלורליזם עיוור הצבעים באשר לגזע, למוצא אתני, לדת. הלבנט כמעט שאינו הולך לשום מקום: כולם באים אליו, והשמש העזה מהקצעת ומעצבת את הכול".

או במקום אחר: "…היא(הלבנטיניות)  אורך הרוח הגדול. היא הידיעה הלא נאמרת ,שעמים שונים חיים למעשה בגילים שונים, וגיל הוא תרבות, ויש גם עמים שמצויים עדיין בגיל ההתבגרות, ובתוכם ,לא פעם ישראל. והיא הניסיון המר היודע שלכל דבר, לכל מהפכה, לכל אידיאולוגיה, יש מחיר אנושי, ומישהו תמיד משלם אותו. היא העין הבוחנת, האבחנה המדויקת, הרואה את הנרקיסט החבוי בכל אידיאולוג. היא הבדיחה על חשבונו, והיא המחילה".

על כל אלו אני אוהבת אותה.

על שהכירה לי סופרים נידחים כמו פר לאגרקוויסט, ועל שתרגמה  את בישימון וביער עד. וגם כי לימדה אותי את גבולות הפרופורציה במסתה על הביקורת.

ועל כל הצחוקים הפרטים שלנו: כמה אנשים נפלו בפח כשקראו את העד. כמה אנשים מסתובבים בעולם כמו פינקרלוט-המשעמם והנפוח מעצמו.

אני אוהבת אותה על החברים שהעניקה לי: דולי יעקובס ושרה אמריליו, פרופסור ברזל ומרגלית עזר, חולת הנפש שובת הלב של דוקטור לוט.

אני אוהבת אותה כי בימים שחורים וקשים כשחנויות מוצפות ברבי מכר היא נשארת לי אחת ויחידה.

לו הייתי פוגשת אותה הייתי רואה  אישה שחוצבת מילים מתוך סלע, בכוח, במאמץ בברירה. היא הייתה מושכת בכתפיה. היא לא צריכה עדת מעריצים פעורי פה, כמוני.

היא הייתה ממשיכה לכתוב. סופרת לבנטינית אמיתית.