דברי מתיקה

עלילת ספרו החדש של איאן מקיואן נפרשת באנגליה על הרקע של שנות השבעים והמלחמה הקרה. גיבורת העלילה היא סרינה פרום, נערה שמצטיירת כדמות שטחית ושאיננה מצטיינת בדמיון ובכישרון מיוחד, פרט למתמטיקה, מקצוע שאיננו אופייני לנשים בעיקר בימים ההם. סרינה קוראת הרבה רומנים, רק משום שהיא יודעת שחשוב לקרוא. בתחילת הסיפור היא נפגשת עם פרופסור להיסטוריה מזדקן, ההופך הן למאהבה והן למנטור רוחני המכוון אותה לעבר יצירות ראויות. לו היה מדובר בסופר אחר, אפשר היה להתרווח ולצפות ליחסים המתקדמים בין הנערה למאהבה המיומן. אך מאחר שמדובר באיאן מקיואן, אין לתמוה שתפקידו של הפרופסור מסתיים כמעט בהתחלה ושרק בזכות קשריה עמו מקבלת סרינה הצעה להתקבל ולעבוד בשירות הביון הבריטי. שם סרינה עובדת כפקידה לכל דבר ועניין עד שמוצעת לה עבודה מרתקת ומאתגרת בזכות קריאת הרומנים המרובה שלה. במסגרת מבצע דברי מתיקה עליה להיפגש עם סופר מתחיל, אנטי קומוניסטי שיזכה לקבל מלגת כתיבה, ובכך לקדם את כתיבתו בכיוון המיוחל-כלומר נגד רוסיה אך בעד אנגליה. סרינה פוגשת את טום היילי, ומצליחה לשכנע אותו לקבל את המלגה בלי לחשוד שזו מלגה מטעם. אך למרבה התסבוכת, מתאהבת סרינה בטום ושומרת סוד הן ממפעיליה בביון והן מאהובה הסופר עד שהעלילה הולכת ומסתבכת ונפתרת לבסוף.

זהו אינו ספרו הטוב ביותר של איאן מקיואן. הסיפור כפי שהוא נכתב מפיה של נערה צעירה, שמשתלבת יפה ברכיבים הקלישאתיים, איננו נשמע תמיד אמין. כמו כן, גם הפתרון בסוף מעט דביק. אך מכיוון שזהו מקיואן, ניתן לסלוח לו, כי גם עם חולשותיו, מתגלה מקיואן של הפרטים הקטנים, התפניות החדות, התובנות המפתיעות שהוא מחלץ מגיבוריו. בנוסף, משחק איאן בשדה ההפקר שבין הביון לבדיון, שבין הריגול לספרות. נפרשת פה ביקורת נוקבת על האופן שבו נרכשות דעות נכונות, על ההיררכיה בעולם הספרות, על השילוב של פוליטיקה וספרות, על קובעי טעם ספרותיים. מקיואן מעמיד יפה את השאלה האם סופר אמור להביע דעה פוליטית ומעורר מחשבות בעניין חשיבה אמנותית בפרט וחופש הביטוי בכלל.

 

 

 

דברי מתיקה מאת איאן מקיואן,מאנגלית:מיכל אלפון, הוצאת עם עובד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקום לא בטוח-פרד וארגאס הוצאת כתר

 

רב פקד ז'אן בפטיסט אדמסברג, שוטר צרפתי רווק ונמוך (הנמוך מכל שוטרי משטרת פריז), חובב חתולים שגם המין הכלבי אינו זר לו, מוזמן ביחד עם פקד דנגלאר, אינטלקטואל חובב שפות ואנגלים, לכנס בלונדון. בסיור שעורך להם אחד מעמיתיהם ברחובות לונדון, הם מגלים ביחד עם מארחם בפתח בית הקברות 17 נעליים שבכולן כפות רגליים במצבים שונים של ריקבון.

הזוועה הזאת היא כאין וכאפס לעומת מה שמחכה להם בבית עם חזרתם: פייר וודל, חוקר משפטי בן 78, נרצח בביתו. גופתו מרוטשת ללא הכר, ומצוואתו מתברר שזולת חובתו החוקית כלפי בנו, פייר וודל גם הוא, הוריש את כל הונו לאמיל פייאן, המנהל את משק הבית שלו.

אמיל ישב אמנם כ–11 שנה בבתי כלא שונים, אבל הצליח לשבות את לבו של וודל ולרכוש את אמונו. בעת שהחקירה מתנהלת מגיע לאדמסברג מידע שעל פיו רצח דומה בוצע בווינה, והמשטרה שם מבקשת שיתוף פעולה עם משטרת פריז.

האם יש קשר בין שני המקרים הללו? ואולי מישהו מלמעלה מגן על הרוצח, גם במחיר הפללתו חסרת השחר של אדמסברג? רב פקד אדמסברג יוצא להילחם על חייו המקצועיים, ומדי פעם גם הגשמיים, והוא עושה זאת במסע לאורכה של אירופה ולרוחבה, שמנוסה ומרדף משמשים בו זה לצד זה. הוא מגלה שקורבנות הרצח בפריז ובווינה הם בנים למה שנראה כמשפחת ערפדים שמקורה אמנם בכפר סרבי, אבל היא מתבררת כבעלת יכולת לחצות גבולות.

מאחר שמיד בתחילת הספר מוצג אדמסברג כחובב חתולים, אדם בעל נפש טובה, גם אם אקסצנטרית משהו, שאינו מסוגל ללמוד אפילו מלה אחת באנגלית, מיד נשביתי בקסמיו. גם עיצוב הדמויות של יתר השוטרים בתחנת המשטרה שבה הוא עובד שבה את לבי: הם אוסף של אנשים בלתי אפשריים, החל ברטאנקור הגולייתית, החביבה והיעילה, וכלה במורדן שמתגלה כאישיות שנסיבות חייה הפכו אותה לבעלת פוטנציאל ממומש לסחיטה. העיצובים הללו הם כל כך מופרכים, שמיד הבנתי שלפני לא סתם ספר מתח, אלא פרודיה על ספרי מתח, ואחרי שהתברר שיש גם ערפדים בעניין, התאמתה השערתי במלואה.

אלא שכמו שקורה להרבה ילדי פלא בדרכם לצמרת, גם בספר הזה יש המון פוטנציאל והוא זורע בלב הקורא תקוות רבות, אבל המימוש מתיש, מייגע ומאכזב. מרוב רצון להלעיג על שתי הסוגות הללו, ויש בהחלט מה ללעוג להן ולסגנונן, המחברת חובטת בהן מאחור ומפנים, מסיעה את אדמסברג עד לסרביה, מפגישה אותו עם ילדים שלא ידע על קיומם כמו אחרונת הטלנובליסטיות, ומטביעה את הכל בהמון סיפורי ערפדים, שקמו או לא קמו מהקבר, קצצו זה לזה את הרגליים, שתו זה את דמו של זה וכו' וכו'.

לפעמים נראה שהמחברת, פרד ורגאס, החליטה לסקור את כל תחומי פעילותם של הערפדים ולהטעים את קוראיה ממנעמיהם. על כן, קיצור משמעותי היה תורם לספר הזה, שכן בתבניתו הנוכחית, עם פיתולי העלילה המגוחכים שלו, אינסוף הדמויות שמצטרפות אליו חדשים לבקרים ועוד כהנה וכהנה תעלולים שתפקידם להציב לפני הקורא אינסוף שלטים שמצהירים "כאן פרודיה!" – הספר מופקע מהתחום המשעשע ועובר לתחום המשעמם.

 

 

 

מילון הסמלים של סירלוט

חואן אדוארדו סירלוט מובא לראשונה בתרגום עברי של יורם מלצר. ומאפשר הצצה למיתוסים ולסמלים המייצגים אותם. המילון אסוציאטיבי ומעניין. סמלים קדומים ומפורסמים כגון נחש, אטריבוטים ועוד לצד סמלים זניחים כמו ברוש ובקבוק.המזלות מצוינות כאן. האדם מטבע ברייתו חובב סיפורים.

מאז ימי קדם, שעה שניצב לראשונה על רגליו ונשא את ראשו לרקיע, סירב האדם להסכין עם היותו בן-מוות ובר-חלוף, ושאף לנשגב ולנצחי. אחת הדרכים שהוא פיתח כדי לנסות ולממש את השאיפה הזאת, היא ההסמלה: תפיסת הרכיבים של העולם המקיף אותו הן כפרטים פיזיים, מוחשיים, שאפשר לבחון ולמדוד והן כמסמנים איכויות מטא-פיזיות. כך, למשל, ב"שפת הנצח" של האדם, במילון הסמלים שלו, היונה היא ציפור מוכרת, לפעמים מטרידה, בעיקר משום שהיא מלשלשת בכל פינה, אך בה בעת היא מסמלת, כמו כל בעלי החיים המכונפים, רוחניות ויכולת סובלימציה. בנוסף היונה היא סמל לשלום, וכן לנשמות – באמנות הוויזיגותית והרומאנית, ובנצרות היא מסמלת את רוח הקודש. בדומה, תאומים, במילון הרגיל שלנו, הדנוטטיבי, הם "כל אחד משני ולדות שנולדו בלדה אחת". אבל, במילון הסמלים הם מסמנים, בין היתר, רגע דרמטי בגלגל התמורות – הרגע שבו הכוח הבורא הטהור (טלה ושור) מתפצל לקיום דואלי: צד אחד שעתיד להתעלות וצד שני שעתיד לנוע לעבר ריבוי תופעות. "שפת הנצח", מילון הסמלים של האדם, כולל מחלקות רבות: "המחלקה ההיברידית", אליה שייכים יצורי הכלאיים הפלאיים, המורכבים מאיברים של יצורים מוכרים (כגון הכימרה, הדרקונים, הקנטאור, הבוקנטאור); המחלקה הגרפית (מגן דוד, צלבים שונים), המחלקה האלכימית ועוד. במילון הסמלים שלו קיבץ חואן סירלוט סמלים מכל סוגי המחלקות ומכל העולם. זהו, ככל הידוע לי, מילון הסמלים העשיר והמוסמך ביותר הנמצא על מדפי הספרים בעולם. המהדורה העברית המוגשת לכם כאן, היא תוצאה של עבודה שקדנית ומוקפדת של צוות מומחים גדול, שארכה זמן רב.