מותו של אהרן אלקלעי

רשמית, שלושה קולות מלווים אותנו במהלך קריאת "מותו של אהרן אלקלעי": דניאלה, סנהדרין ועופר. אך קול נוסף של אביהם, של אהרן, מרחף מעל העלילה, גבוה גבוה מעל ראשי ילדיו ושם, ממקומו בשחקים, הוא מרשה לעצמו ללגלג על ילדיו, לראות ולהכיר בחולשותיהם, לחמול עליהם לפרקים ולרגע אחד לא להיות משעמם.
הקריצה הקטנה הזאת למאה התשע עשרה, תקופה שבה היה מקובל לפגוש במספר יודע כל שאיננו מוכרח להיות רשמי ומעונב כקריין קול ישראל, מעידה יותר מכל על סגנון ספרה החדש של עידית אלנתן והוא המשך מעניין וססגוני לדמותה של ליאנה רוט, האישה המרירה, המצחיקה והמיזנתרופית מספרה הראשון "בניגוד להוראות היצרן".

כמה מילים על מיקום העלילה שמתרחשת ביפו. יוצר אחר היה רוקח מהרכיבים הללו דרמת או"ם דו קיום שמראה את שני הצדדים באור עדין וזהיר כדי לא לפגוע ברשימת הרגישויות המוגשת לנו מטעם הוועדה העליונה לטוהר הפוליטיקל קורקט.
עידית אלנתן, כמה מרענן, לא עושה הנחות לאף אחד מהדמויות שלה: לנגד עינינו היא יוצרת אותן מעצבנות, לא נחמדות וזה משתלם: כי לרגע אחד לא משעמם בחברתן. מהמיקום נסור אל העלילה המספרת קורותיה של משפחת אלקלעי. שלושה ילדים יש במשפחה הזאת: דניאלה שהתחתנה עם ערבי, עופר- בטלן קיומי וסנהדרין, בת הזקונים, שמורת טבע של אביה המעריץ אהרן אלקלעי שהערצתו לה גוברת בעיקר ביחס לשני אחיה האסונות. המחברת בונה את הדמויות באופן הכי יומיומי שאפשר להעלות על הדעת: את דמותה המבהילה של דניאלה היא בונה-תרתי משמע- במכון פדיקור ומניקור, עופר מוצא לבטלנותו מקום נוח בחסות הדת ואילו סנהדרין, הבת המוצלחת, כביכול, הופכת לגאוות האב כששמה מתפרסם ככותבת טור באיזה מקומון. אך גם הערצת האב איננה משפיעה על הטון הממזרי כשהוא מתאר את בתו האהובה ואת שאר הדמויות דרך המספר היודע- כל. בסיפור כזה אין פלא שדמויות לא מתפקדות כפי שהיינו מצפים מהן בספר אחר: עבד, בעלה הערבי של דניאלה, הוא חרדתי על גבול הפולניות, שמנסה לרצות את שני העולמות שבתוכן הוא כלוא ושנקלע למערכת יחסים קפקאית מהצד למרות התנגדותו. וסנהדרין (הברקה לשונית נהדרת) שמגלמת את הפריפריאליות בהתגלמותה בעבודתה בטור עיתונאי נידח. הספר כתוב בשפה גמישה ומלא משחקי מילים משובבי נפש ואוזן כמו למשל- "כל מה שיצא-יצא מכיסו וכל מה שנכנס- נכנס לכיסה", "השקה את תלמי הקמטים", אבל לעיתים המחברת לא מתאפקת ומותחת את המילים ומשמעותן עד אל מעבר קצה היכולת, מה שיכול להישמע כהתחכמות.
המשחק בין הקולות השונים מאתגר ומהנה ולעיתים הקורא תוהה האם קולו של אהרן אלקלעי אינו, בעצם, הסוואה לשכבה ווקאלית אחרת של מספר יודע כל, ציני ורגיש שמראה לנו משהו נוסף על העולם וגם זה מוסיף לספר המשובח הזה.