מיניאטורות מקראיות

הספר דק הגזרה הזה מצטרף לשורה ארוכה של ספרים שנכתבו בעקבות התנ"ך, אך בעוד תהליך החיזור של ספרים רבים נכשל, "מיניאטורות מקראיות", המתפקע מרוב דרמה, מצליח למלא את הפערים שספר הספרים מותיר לנו בשפע ומראה היטב כיצד ה"איך" חשוב לא פחות מה"מה".
אפשר לדמיין ממש כיצד המחברת הולכת בתוך מסילה צרה מאוד ומתפתלת איתה, בלי ליפול אל המלכודות.
מצד אחד של המסילה אורבות סכנות לא מעטות; הארכאיות- איך באמת דיברו בתקופת התנ"ך? איך מעבירים את הסלנג הדיבורי לסלנג של ימינו? גם האנכרוניזם ממתין לנו בעודו חוכך ידיים- נושאים כמו קדושה והומור, דת, פמיניזם, טכנולוגיה- אלו רק חלק קטן מהנושאים הנפיצים הממתינים לנו.
אבל הספר חומק בשלום מהסכנות ומסיע אלינו רוח רעננה מאוד. העברית חיונית וגמישה ובמקומות רבים מוסיקאלית ממש, כמו בשורה "שיירי האור הלכו ונעלמו במהירות, ובאור הדועך אבינו בא ועבר בינינו. בהליכה מהירה, מורה במקלו לימין ולשמאל, אבינו עבר וחצה לשניים את המחנה." כאן, הבחירה בגוף ראשון רבים מדגישה את הקצב כמו בשורות רבות אחרות שנמצאות בספר.

מיניאטורות- כפשוטן. כמו איור העטיפה המיוחד, כל עלילה נקראת כסיפור סגור והרמטי. בניגוד לקובץ סיפורים קצרים, לנובלה או לרומן, יש צורך בעצירת-נשימה בין סיפור לסיפור, בשל מלאוּת העלילה והדמויות. העלילות, כאמור, צועדות במתח בין המודרני לעתיק והפערים הולכים ונמלאים בחומר דמיונה של המחברת. לא עיבודים לפנינו, גם לא השאלה "מה קרה באמת" מנחה את הסופרת. היא לשה בחומרי הגלם ודורכת אותם כמוקשים:
כמו למשל בסיפור קורע הלב על יהודה. לכאורה, סיפור who did it בנוגע למכירת יוסף והגרסאות של ראובן ויהודה, אך למעשה, חסרון אהבת הורים הולך ועולה מן הטקסט- נושא שבהחלט לא שייך לימים עברו. וכך, בשורות המפלחות הללו, מתגלה לנו הליבה של הסיפור תחת קליפות התירוצים: "אין דודאים שיעירו אהבה בלב אב, ואין קורבן שיקנה אהבה. ילד הייתי כשנפטרתי מאמונת הילד: חדלתי לפלל לאהבת אבי, למנה מאהבתו, שתחולק לי כצדק."

סיפורה של פנינה יוצא לגמרי מכבלי התקינות הפוליטית-פמיניסטית ומספר על קנאת נשים בלי לוותר ולעשות הנחות לדמותו של אלקנה שגופו מתואר כאן כ"ענקי ולח". בקשר בין השתיים עולה עולם נצלני ונפרשת בפני הקוראים מערכת היררכית ונצלנית בין שתי הנשים, הבעל והילדים שנמשכים לאישה החדשה. במרכז הסיפור נמצא המעיל שחנה תופרת לשמואל, והבגד הזה מסמל את היחס בין השתיים: המעיל הולך ונרקם, הולך ונפרם, אבל אהבה לא נרקמת בין השתיים.
בסיפור על יונה אנחנו פוגשים באדם אחר לגמרי ממה שלמדנו בתיכון. בעוד התרגלנו לחשוב שהכבוד רודף אחר יונה ושהוא נביא מבוקש, אצל הראבן דמותו כאילו יצאה משדרות סאנסט.
יונה איננו חכם במיוחד, אך רוח אלוהים בוחרת בו מכל המשוררים ומעניקה לו מנת השראה קטנה בהווה שתאפיל על עתידו כמשורר מתוסכל. יונה איננו בעל מלאכה שלומד ומפנים, אלא בעל ניסים (או מדויק יותר: בעל נס), מין מטאור רב- מכר -חד- פעמי שיחיה על דמי תהילתו עד סוף ימיו.
בין הסיפורים המפורסמים מסתתרים כאלו שאינם מוכרים או שדמויותיהם חוסות בצל ההיסטוריה. בסיפור ארון האלוהים, מוצג לנו עובד אדום שביתו נבחר לשמש כאכסניה לארון האלוהים. בסיפור הממזרי והמצחיק הזה נראה שהדמויות הראשיות מתחלפות כמו במשחק כיסאות. לפעמים נראה שהגיבור האמתי בסיפור הזה הוא ארון האלוהים. עובד אדום לא ישמח בכבוד שנפל בחלקו-לארח את אלוהים ולו מהסיבה הפשוטה שלמשפחתו ולו אין היכן לשהות בתקופה הזאת. וכך מתחילה פלישה איטית ומהוססת של בני הבית מתוך פחד נורא מתעלולי הארון. זה סיפור אנטי ביורקרטי ובו האדם הקטן מול הממסד.

למרבה השמחה, סיפורים אלו ואחרים אינם אחידים בכובד המטען שלהם והגיוון הזה הוא שמאפשר לכל מיניאטורה לשגשג כמדינה שלה חוקים משלה, לקרוא בסיפורים שוב ושוב ובכל קריאה לגלות משהו חדש.

מיניאטורות מקראיות מאת גיל הראבן, מוסד ביאליק, 149 עמ'