כוכבי הכלב

ב'כוכבי הכלב' יש את כל המרכיבים לספר טוב ומעורר מחשבה: הזמן: אחרית הימים, תום עידן האנושות לאחר התחממות משוגעת של כדור הארץ. המקום: שדה תעופה נטוש בקולורדו. המשתתפים: גבר, כלבו האהוב ושכנו התוקפני והפרנואידי. והרי העלילה: היג, גבר רגיש האוהב את כלבו, ג'ספר, ניצל ממגיפה קשה, מחלת דם קטלנית שגם הרגה את אשתו ההרה. שכנו, בנגלי, הוא אדם אלים ומאובטח שכל תזוזה בשטחו גורמת לו להפעיל את ארסנל הנשק שלו, עובדה שמצליחה להנכיח מאוד את אמריקה של הנשקים והילדים המשתמשים בהם באין מפריע.

אך גם האקספוזיציה הנהדרת הזו אינה מצליחה לכפר על מגרעותיו הבסיסיות והמבניות של הספר. כי העלילה, בניגוד למטוס של היג, אינה ממריאה מעל פני הקרקע: היג יוצא לחפש איילה. היג מסתובב בשטח ומוודא שסכנה אינה אורבת לו. היג מספר הגיגים על כלבו האהוב ג'ספר, עד שגם כשהנורא מכל קורה עבורו- הוא צפוי ובנאלי והיג ממריא אל המשפחות הנגועות במחלה ומביא להם מזון, פעולה שמרוממת אותו לצדיק גמור, דמות שקשה להאמין לה בתקופת אפוקליפטית כל כך.

ומעניין לציין בהקשר זה את הספר הנפלא 'ג'וליוס וינסום' שגם בתוך ציויליזציה מצליח להעמיד תחושת בדידות חריפה מאוד, של אדם החי באמצע יער עם כלבו ואלפי הספרים. במקרה של ג'וליוס וינסום הסופר לא נזקק לאמצעים קיצונים של הכחדת האנושות.

 

המפנה באין עלילה דווקא מעניין אך מגיע באיחור ניכר. כי רק אז, במפנה, הקורא-אם לא הותש סופית, יוכל לקרוא על חיים בצל הטרגדיה, על סף מוות. על אפשרות לאהבה לחמלה ולחסד גם בקצה קצהו של עידן האנושות. אך זה כאמור, מופיע מאוחר מדי.

על גב הספר מתנוססת הבטחה: על לשון פיוטית, חסכנית ויפהפייה בה נוקט המחבר. יכול להיות שבאנגלית מתנגנת השפה בדיוק לקצב של מילות ההבטחה, אך בעברית, לפחות, ההבטחה אינה עומדת בעינה.

 

 

כוכבי הכלב מאת פיטר הלר, מאנגלית:טל ארצי, הוצאת כתר.