מרק סוס מאת ולדימיר סורוקין

הוצאת לוקוס

תרגמה מרוסית: פולינה ברוקמן, 232 עמ'

אחרית דבר מאת טניה ווינובה

כבר מזמן לא קראתי ספר שכל כולו עוסק בתשוקת האכילה.
התאווה לאוכל איננה נותרת בגבולות המטבח בלבד, היא גולשת לחדר ההורים, לסלון, לכנסייה, לקרונות הרכבת ומוגשת לנו בצורות שונות, לעיתים במופעי פירוטכניקה, לעיתים נחה על גבי עלילות משונות ומצע משגשג של דמויות נהדרות.
זה המפגש הראשון שלי עם יצירתו של ולדימיר סורוקין, ובכל זאת משהו בה מוכר לי מאוד. עם גמר קריאת הנובלה הראשונה תחושת הדה ז'ה וו מתבהרת: סורוקין הוא מיזוג ספרותי מוצלח או, אם אחקה את שפתו של סורוקין עצמו: קחו את בוריס ויאן, קמחו עם מעט גוגול, פלפלו בהרבה גרגנטואה ופרגנטואל והוסיפו כמה טיפות של קפקא. והנה לנו: מדובר במתכון מנצח של סופר מקורי וקרנבלי, על גבול הבכחנליה.

ארבע נובלות תורגמו לעברית מתוך הקובץ המקורי שנקרא "המשתה", אולי כמחווה למשתה הסוקרטי המפורסם. בעיניי, השתיים המוצלחות ביותר הן "מרק סוס" שפותחת את הקובץ ו "נסטיה"- ובשתיהן משייטת העלילה ברוגע וחוטפת תפנית סיוטית (זכרו את הטיפות של קפקא לעיל).
הנובלה הראשונה מתחילה בנסיעה תמימה ברכבת של חבורה רגילה בהחלט ובמפגש עם נוסע בשם בורמיסטרוב. כמו ברטלבי, גם לדמותו של בורמיסטרוב יש איכות שקטה ומטרידה והוא מגיב באותן המילים כאשר נענים למבוקשו: מתברר שהוא מוכן לשלם לא מעט כסף כדי לצפות באדם סועד. כאן נפרד הסיפור מיתר בני החבורה ומתרכז באולגה שנענית לאותו בורמיסטרוב, ומנהלת חיים כפולים לאחר ששעבדה לשטן את קיבתה.
הנובלה "נסטיה" מותנעת אף היא באיטיות בסגנון המאה ה-19. וכמו שקורה בנובלות האחרות, גם השם הנפוץ הזה, נסטיה, שמקורו ב"תחייה" של חג הפסחא (אנאסטזיס) ישיל את תמימותו ויתגלה כמשהו אפל, כראוי לנסיבות.
גיבורת הנובלה היא נערה המתעוררת ביום הולדתה השש עשרה ונרגשת מאד מהיום המצפה לה. הקוראים חושבים על טיול בין ערביים או קטיף פטריות ביער הרוסי בחברת עלמות בתולות וצחורות עור. אלא שטקס חניכה אחר נכון לנו. כל בעלי התפקידים ממתינים לנו-כומר, אב, אם, חברי המשפחה, וממתינים לאכול את הילדה שהגיעה לגיל הנכון. ולא רק הקניבליות המתוארת בפירוט ובדיוק רב מעוררת את רתיעתנו ומשיכתנו, אלא גם ובעיקר מחרידות את שלוותנו השיחות השלוות שמתנהלות מעל גופתה של הילדה. האב טועם מחלקיה המובחרים של הילדה ומדבר על טולסטוי והשקפתו לגבי צמחונות. ולמרות הנושאים, קשה שלא להרגיש בתיאבון ובחשק העולה למקרא התיאורים הדקדקניים של האוכל.
מתוך העומק הבכחנלי של הסצנות המופרעות האלו, ואולי דרך הקצוות והשוליים, מגיעים הקוראים להבנה שהספרות הזאת איננה אמורה להשביע ולהרוות. היא צובטת, היא אלימה, ומבקשת להזכיר שספרות טובה צריכה להטריד.
שתי הנובלות האחרות אף הן עוסקות בגסטרונומיה.
בנובלה "הסעודה החגיגית", מובאים לנו עשרות מתכונים שרכיביהם, כמו הכומר, ההורים, חוש הראייה וחוש הטעם, אף הם עוברים מטמורפוזה וכבר אי אפשר לסמוך על אף מושג מילולי. ניתן לבשל מסמכים, נעליים, קונדומים, ספרים של בולגקוב ועוד ועוד.
אחכה לספרים נוספים של סורוקין. הלהטוטנות הקולינרית שלו מתבטאת בקצב, במחוות לסופרים גדולים, ולעובדה שהוא אכן מאכיל את הקורא, אך בשום פנים ואופן לא בכפית. ולא עשויה כסף.