"ארגונאוטיקה", לצד האפוסים הקלאסים "האיליאדה" ו"האודיסיאה" איננה יכולה להיקרא במסגרת המילה המאוסה והנפוצה בימינו "הנגשה". תודה לאל, היא כתובה בלשון שירית וסיפורית, כפי שהיה בימים ההם. גם מבחינת התוכן-  לקרוא את הספר בלי להכיר את המיתוסים הקדומים, משול לסיור בירושלים: קשה מאוד להגיע לשכבת סלע האם, שכבה ועוד שכבה תמיד ילוו אותנו במסע המיתי, הרומנטי, הפראי והנהדר הזה (כל מילות התואר בחסות הומרוס ובני דורו).
כי על פניו, אפשר אמנם ליטול את הארגונאוטיקה (שבמקור מובאת דווקא, מבחינה דקדוקית, בלשון רבים ניאוטורם- דברי ימי -הספינה- ארגו) כמסע הרפתקאות של יוונים עזי נפש המגיעים לצד אחר של העולם שבו יפגשו ברברים (ואגב ראוי לציין שמשמעות המילה ברברים כיום שונה מהמשמעות המקורית: ברברים קראו היוונים למי ששפתו איננה יוונית אשר נשמעה באזניהם כ"בלה בלה").
אך לקרוא את המסע בלי להכיר את סיפורו של יאסון, או אפילו בלי להכיר את מדיאה (הן בסנקה והן באוריפידס) יהיה מעשה חד מימדי, צלילה חד שכבתית וההנאה לא תהיה שלמה. כמו כן, יש לזכור שהמסע הזה ליווה יוצרים רבים ביצירתם. די אם נזכיר את שיר מס' 64 של המשורר הרומי קטולוס שלכמה רגעים נטש את לסביה.
לכן, טוב עשו ההוצאה והמתרגם בכך שהקדימו מבוא יפה ובו תיאור קצר של השתלשלות העניינים בשביל הקורא העברי.
לייבוא הסיפור הזה (לראשונה מן התרגום היווני) לשפתנו יש חשיבות עצומה משתי סיבות. ראשית, הרחבת הדעת לקהל ההולך ומצטמצם, לזה שמדף הקלאסיקות שלו איננו מעלה אבק.
שנית, הזדמנות להתבוננות בשני סוגי ואופני כתיבה ועלילות ובדרך מסירתן. לצורך זה מומלץ לקרוא את הפרק הראשון ב"מימזיס" של אוארבך לפני הצלילה בארגונאוטיקה.
פרק זה אמנם מדווח על הסגנון  ההומרי ומתמקד בצלקתו של אודיסאוס, אך הקריאה בו יפה גם לארגונאוטיקה: תועפות של מילות תואר, תיאור מדוקדק של כלי נשק, סוגי אניות (משחירות, מאדימות או מקומרות), דיאלוגים פרטנים מלאי רגש שמובאים מילה במילה שוב ושוב- מהאלים לבני אדם ובחזרה- לצד קטלוג גיבורים עזי נפש שנסיבות הולדתם מפורטות בלי טיפת התחשבות במתח הסיפורי.
ההבדלים העולים מהקריאה בספרות המקראית לזו ההומרית מרהיבים ומלמדים רבות על מקומה של הלשון והשפה בתוך העלילה, על תפיסת העולם של היוצר והקהל, וכל זה מבלי לפגום בהנאה הוודאית העולה מן הקריאה של המסע הפראי.
ונעבור לסיפור הרקע: למלך אתאמס היו שני ילדים, פריקסוס והלה. אמם החורגת, כנהוג אצל אמהות חורגות, שאפה להיפטר מהם, אך בעזרת אפולו ואמם האמתית הצליחו הילדים להימלט על גבי אייל פלאי שהתהדר בצמר זהוב. בדרך טבעה הלה חסרת המזל במקום שקרוי על שמה- הלספונטוס, ובימינו, הדרדנלים, אך פריקסוס הצליח להגיע לקולכיס- להרי הקווקז, ושם נמסרה הגיזה למשמרת דרקון נחשושי בחורשת ארס.
כאן מנתרת העלילה ליולקוס- יאסון שאביו הודח מהמלוכה על ידי דודו, מגיע בבחרותו אל העיר כדי להחזיר את המלוכה לידיו ודודו, מתוך מחשבה שלא יצליח במשימה, שולח אותו להביא את גיזת הזהב.
מכאן מתחיל הספר ומסתעף לארבעה חלקים, מה שמעלה על הדעת ספר מסע מודרני יותר, מסעי גוליבר של ג'ונתן סויפט.
המסע מתחיל במפקד מפורט ומסועף של גיבורים שונים. הגיבורים יגיעו ללמנוס-אי של נשים שרצחו את בעליהן מכיוון שאלו מאסו בהן לאחר שאפרודיטה גרמה לנשותיהן להצחין. גיבורינו יתעכבו באי הטוב הזה ובהמשך יפגשו עם אמזונות, יתקלו בציפורי ארס ויתראו עם אפולון- פויבוס, אבל גולת הכותרת בעיניי היא הספר השלישי שבו מתואר המפגש עם מדיאה. החלק הזה נפתח בפנייה למוזה ארטו- מוזת השירה הארוטית, עוד ביטוי שנשחק בימינו ופעמים רבות משמש כתיאור פורנוגרפי בהשמטת יסוד המשחקיוּת והילדותיות של ארוס-קופידון.
ומהשורה הראשונה אנחנו עדים לסיפור אהבה גדול, ללא שום מניע פסיכולוגיסטי, כמקובל בעת העתיקה. סיפור אהבה ענק וסוחף- תרתי משמע, כי נזכיר שמדובר בספינה. ארוס יורה את חיצו במדיאה ומיד היא נמלאת ב"עצבות מתקתקת", שתגרום לה להפנות עורף לבני עמה ולרצוח את אחיה ומאוחר יותר את ילדיה.
לצד הצלחת המסע של יאסון והקסם הפנטסטי שמשוך על היצירה, העניינים רק ילכו ויתדרדרו וכמובן שקריאה נוספת ב"מדיאה"- שמהמסע הגדול מתכנסת לנבכיה של הדמות הטראגית- רק תעשיר את הקריאה במיתוס הנשגב והמצוין הזה.

ארגונאוטיקה מאת אפולוניוס איש רודוס. תרגם: אברהם ארואטי. הוצאת מאגנס 308 עמ'
לדף הספר בהוצאת מאגנס

https://www.magnespress.co.il/Book/%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94.aspx?name=%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94&code=45-301167&docNo=1&qid=2